מנער שליח למנהל בכיר

מנער שליח למנהל בכיר
משה גמליאל זוכר היטב את התאריך שבו החל את עבודתו בבנק הפועלים: 11 ביולי 1949. הוא היה אז נער בן 16, שהצטרף לבנק כשליח צעיר ונמרץ. "התחלנו את היום בשבע בבוקר, לפעמים חזרנו רק ב־11 בלילה," הוא משחזר. "כבר מההתחלה נתתי את כולי לעבודה וההתמסרות השתלמה. את כל חיי ורכושי בניתי מהשכר שקיבלתי מהבנק. זה היה הביטחון שלי".
ביומו הראשון בעבודה הגיע משה לשיחה עם מנהל הסניף. "הוא נראה לי איש מרשים, גבוה ורציני, והבטתי בו בהדרת כבוד", מספר משה. תנאי ההעסקה שהוצעו לו נשמעו כמעט חלומיים: 25 לירות לחודש – סכום נאה מאוד לתקופה – ואופני ראלי־ספורט חדישים ויוקרתיים. "הייתי רוכב איתם לפעולות של תנועת הנוער בני עקיבא,  וכל החברים היו מסתכלים בהתפעלות. הם ידעו – מותר להסתכל, אסור לגעת".
כבר בגיל צעיר היה למשה חזון ברור: את הכסף שיחסוך ישקיע בעתיד המשפחה. "החלום שלי היה לקנות דירה להורים. את המשכורת הראשונה העברתי לתוכנית חיסכון. אבי נתן לי לירה אחת לשבוע, וזה הספיק".
משה נשבה בקסמה של הבנקאות והחליט להפוך אותה למקצוע. בתחילת שנות ה־60 הרחיב את השכלתו בתחומים פיננסיים, והשתלב כמנהל חשבונות בבנק זרובבל (שנרכש בהמשך על ידי בנק הפועלים).
ב־1972 התקדם משה לתפקיד מנהל מדור בהנהלה הראשית של הבנק. בהמשך שימש כסגן מנהל המחלקה למוצרי בנקאות קמעונאית, תפקיד שבו החזיק עד הפרישה לגמלאות. משה המשיך בפעילות התנדבותית בבנק שנים רבות לאחר פרישתו.
לצד אהבתו למקצוע ניחן משה גם בסקרנות טבעית ובחוש טכני מפותח. במשך השנים למד להכיר את המערכת הבנקאית לעומקה, והעלה שורה של רעיונות ייעול להתפתחות הבנק ולקידומו. בין השאר היה שותף לפיתוח שורת המגנט על המחאות ולשיטת התשלומים באמצעות הרשאה, מהלכים שחסכו לבנק משאבים רבים. 
כך, בצניעות ובהתמדה, הפך משה מנער שליח על אופניים לאיש מפתח בבנק הפועלים. 

 

 

מתוך דיוקן – מגזין לעובדי בנק הפועלים, נובמבר 2001